שאהין שאהין נ' "אבני ראשה" ואח'

פסק דין

הסעד המתבקש בעתירה מינהלית זו – שהוגשה בתחילה לבית המשפט לענינים מינהליים בחיפה והועברה לבית משפט זה בשל חוסר סמכות מקומית – הנו ביטול שתי החלטות שקיבל משיב 1, "אבני ראשה" המכון הישראלי למנהיגות בית ספרית (להלן – המכון), בעניינו של העותר. בהחלטה הראשונה, מיום 25.6.09, נדחתה מועמדותו של העותר לתכנית להכשרת מנהלים לבתי ספר שתתקיים בשנת הלימודים תש"ע-תשע"א. בהחלטה השניה, מיום 29.7.09, נדחה ערעור של העותר על דחיית מועמדותו. בעתירה נטען כי המכון פועל מטעם משרד החינוך (משיב 2) ובפיקוחו, וכי גם הוא, כמו משרד החינוך, מחויב לפעול בהתאם לכללי המשפט הציבורי.

בית המשפט ביקש מהעותר לטעון בשאלת סמכותו העניינית לקיים ביקורת על החלטות המכון, שלפי הנטען בעתירה הנו מיזם משותף של המדינה ושל קרן פרטית ("יד הנדיב"), ושמימונו משותף אף הוא. כמו כן התבקש העותר להתייחס לשאלת סיווגה של העתירה בגדר ענייני חינוך, כאמור בפרט 3 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן – החוק או חוק בתי משפט לענינים מינהליים), לרבות בגדר הסייג בפרט האמור הממעט "החלטה בעניני השכלה גבוהה" מההחלטות בעניני חינוך שנגדן ניתן להגיש עתירה מינהלית.

לטענת העותר, המכון נחשב ל"רשות" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק – היינו: "רשות מרשויות המדינה... וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין" – מאחר שחלק מהמימון לפעילותו בא מהמדינה; מחצית מחברי הוועד המנהל שלו הנם נציגי המדינה; יו"ר הוועד המנהל הנו שר החינוך; ובהסכם ההקמה של המכון נקבע כי כל פעילויותיו המינהליות יהיו כפופות לדיני המכרזים הציבוריים ונתונות לביקורת של מבקר המדינה. ממילא יש לראות את המכון כממלא תפקיד ציבורי על פי דין, והתפקיד הציבורי הוא הכשרת מנהלים לבתי ספר יסודיים, אותו אצלה המדינה למכון בהסכם ההקמה. לכל הפחות, טוען העותר, יש לראות את המכון כגוף דו-מהותי המבצע את התפקיד הציבורי האמור בעצמו, להבדיל מסיוע למדינה בביצוע התפקיד. בה בעת, המכון אינו מוסד להשכלה גבוהה, אינו מעניק תארים אקדמיים ואינו מפוקח על ידי המועצה להשכלה גבוהה, אלא רק מעניק הכשרה מקצועית למנהלי בתי ספר יסודיים. לחלופין מבקש העותר, ככל שיוחלט שאין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בעתירה, לנהוג בה כאמור בסעיף 6 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים או בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט).

המשיבים חולקים על עמדת העותר, וגורסים כי בית המשפט לענינים מינהליים משולל סמכות לדון בעתירה התוקפת את החלטות המכון. לטענת המשיבים, פעילותו של המכון אינה מכוח הדין אלא מכוח הסכם ההקמה מיום 1.4.07 שהצדדים לו הנם משרד החינוך, יד הנדיב והמרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח). מט"ח הנו חברה פרטית לתועלת הציבור, הפועל כמוסד ללא כוונת רווח. המכון אינו גוף מאוגד, אין לו אישיות משפטית משל עצמו, ופעילותו מתבצעת בהתאם להסכם ביחידה נפרדת ועצמאית במסגרת התאגידית של מט"ח ובאמצעותו, כאשר מימון הפעילות מוטל בחלקים שווים על משרד החינוך ועל יד הנדיב. פעילותו של המכון בפיתוח וארגון תכניות להכשרת מנהלי בתי ספר אינה נעשית במסגרת משרד החינוך אלא בשיתוף פעולה עם המשרד ותוך היוועצות עמו, הגם שאנשי המשרד נוטלים חלק בשלבים שונים של הליך הקבלה לתכנית ומכהנים בוועד המנהל ובוועדת הכספים של המכון. משרד החינוך הנו אמנם הגורם הבלעדי המחליט על מינוי לתפקיד מנהל בית ספר זה או אחר, אולם על מנת להשתתף במכרז לתפקיד אין הכרח להחזיק דווקא בתעודת סיום של התכנית להכשרת מנהלים אותה מקיים המכון. משכך, אין לראות במכון גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין, גם אם נכונה טענת העותר כי המכון כפוף לכללי המשפט הציבורי, שהרי הלכה פסוקה היא שיש להבחין בין שאלת הסמכות העניינית לבין שאלת הדין המהותי החל על מקבל ההחלטה. המשיבים מוסיפים כי מאחר שהתכניות להכשרת מנהלים מתקיימות במעמד של "לימודי תעודה" במוסדות להשכלה גבוהה המוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, הרי יש לראות את ההחלטה בדבר קבלת מועמדים לתכנית כהחלטה בעניני השכלה גבוהה, שלפי פרט 3 לתוספת הראשונה לחוק אינה מסורה לסמכות הענינית של בית המשפט לענינים מינהליים.

במחלוקת זו שבין העותר לבין המשיבים, נראית לי עמדת המשיבים. המכון הנו מיזם משותף של המדינה ושל קרן יד הנדיב, הפועל במסגרת מט"ח שהנו תאגיד פרטי. ככזה, פשיטא שאין המכון נמנה על "רשויות המדינה", מה גם שאפילו אישיות משפטית משל עצמו אין למכון. המכון אף אינו בגדר אותם גופים "הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין", באשר אין בנמצא כל דין (כהגדרתו בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981) המטיל על המכון את תפקיד ניהול התכנית להכשרת מנהלים לבתי ספר, לרבות מיון המועמדים לתכנית. עיון בהסכם ההקמה של המכון מעלה כי משרד החינוך לא העביר ולא אצל למכון תפקיד בדין המוטל על משרד החינוך של ניהול התכנית האמורה. כל שנעשה בהסכם הנו חבירה יחדיו של משרד החינוך ושל קרן יד הנדיב למיזם משותף שתפקידו לקדם מדיניות שמשרד החינוך הציב בדבר שיפור התפקוד והמעמד של מנהלי בתי הספר (ראו למשל ה"הואיל" הראשון והשני במבוא להסכם). ממילא לא מתקיים במכון התנאי הדורש שמילוי התפקיד הציבורי ייעשה "על פי דין", שהרי "משמעותו של תנאי זה היא, כי מילוי התפקיד הציבורי מוטל על אדם או על גוף מכוח הדין (כגון חוק או תקנה)... תנאי זה אינו מתקיים, מקום בו התפקיד הציבורי מוטל על אדם או על גוף מכוח הסכם" (בג"ץ 126/84 גלבוע נ' מפעל הפיס, פ"ד לט(4) 68, 72-71; ראו בדומה בג"ץ 421/89 דורון ערן – הפקות בינלאומיות בע"מ נ' הקרן הציבורית לעידוד הסרט הישראלי, פ"ד מג(4) 309; בג"ץ 4212/91 המוסד החינוכי הממלכתי דתי העל יסודי לבנות "בית רבקה" נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מז(2) 661, 667). בנסיבות כאלה, בהן הדין אינו מטיל על הגוף המדובר את התפקיד הציבורי, אין בעצם היותו ממלא את התפקיד או בהיותו כפוף לכללי המשפט הציבורי כדי להכפיפו לסמכות השיפוט של בית המשפט לענינים מינהליים (עע"מ 7151/04 טכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' דץ, פ"ד נט(6) 433, 443-442; בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 460-459; ע"א 8825/03 שירותי בריאות כללית נ' משרד הביטחון, מיום 11.4.07, פסקה י"ז).

לאור האמור, אני מחליט לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. כפועל יוצא נדחית בקשת העותר (שהוגשה שלשום) למתן צו מניעה זמני נגד המשיבים. איני נעתר לבקשת העותר בנוגע להעברת הדיון לפי סעיף 6 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים או סעיף 79 לחוק בתי המשפט. תחולתו של סעיף 6 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים הנה כאשר הוגשה לבית משפט זה עתירה המצויה בגדרי סמכותו הענינית, ואין הסעיף מכשיר לריפוי פגם של חוסר סמכות ענינית. השימוש בסעיף 79 לחוק בתי המשפט אינו הולם מצב, כמו זה שלפנינו, בו סדרי הדין ומתכונת הגשת ההליך בבית המשפט המוסמך עשויים להיות שונים מסדרי הדין וממתכונת הגשת ההליך בבית המשפט בו ננקט ההליך נטול הסמכות (רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, מיום 6.5.05, פסקה 8). בנסיבות המקרה לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, כ' אייר תש"ע, 04 מאי 2010, בהעדר הצדדים.